"מחר אני רוצה ללכת למכולת לבד!" מודיע לנו הזאטוט בסבר פנים רציניות ותולה בנו מבט של אסיר שמבקש חופשה.

כך התחילה ישיבת המשפחה השבועית שהחלה באופן אקראי בין הצמא שלי אל הכלים בכיור של זוגתי, כאשר הזאטוטון החליט שזה הזמן להצטרף לחגיגה במטבח במקום להיות במיטה.

זה באמת לא בסדר שאני זה שצריך ללכת כל הזמן למכולת כשיש לך כאן ילד שמשתוקק לזה כאילו מדובר בללכת ללונה פארק אני נוזף באימו היקרה. במקרה ששכחת, מזכירה לי בעדינות היקרה, אני זו שהולכת למכולת בכל יום.

הלב הרחמן שלי כבר כמעט אומר לו כן כשאני מבחין שמהצד השני של המטבח זוגתי תוקעת בי מבט רושף של "העצלן הזה בטח שיכנע אותו לבקש את זה בפעם האחרונה שהוא שמר עליו" ואז נזכרת שהפעם האחרונה ששמרתי על הילד בלעדיה הייתה לפני שהוא למד לדבר..

אני כבר מתחיל להרגיש גאווה אבהית חמימה, תראו את הילד שגידלתי, כ"כ רוצה לעזור ולהשתלב במטלות הבית השוטפות. בעצם למה לא אני שואל את האישה שתחי', נראה לי שהוא כבר מספיק גדול כדי ללכת למכולת בלי ליווי משטרתי צמוד של אבא או אימא בתפקיד שומרי הראש..

זוג אוזניים קטנות נזקפות כלפי מעלה בתיאום מושלם עם עיניים עגולות ששמעו את המילה האחרונה. "ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד" נוזפת בי הגברת, וכדי להגיע אל המכולת, יש צורך גם לחצות כביש, אז אין מה לדבר מנענעת את ראשה ימינה ושמאלה כאילו מנסה להעיף זבוב עקשן ופונה אל מטלות הבית הממתינות.

אבל כל החברים שלי כבר הולכים למכולת לבד מתלונן הצדיק שכל כך רוצה לעזור, וקול קטן בתוכי מתחיל לטעון שבין הסיבה שלו להליכה למכולת ובין הסיבה שלנו להליכה למכולת מפרידה חפיסת שוקולד טעים.

"אתה לא יכול ללכת למכולת לבד עדיין" אני מודיע בקול סמכותי לינוקא שמתחיל להכין את כל גופו לבכי, אבל אם אתה כל כך רוצה לעזור אתה יכול ללכת לשכנים להחזיר את כוס הסוכר שלווינו מהם בשבת אני מודיע לפרצוף האדום שניצב מולי.

ללכת לשכנים זה לא שווה מחליט הקטן לאחר מחשבה של רגע, אצלם אין מוכר ולא משלמים בכסף.

אז זו הסיבה שאתה רוצה ללכת למכולת אני מגיב באבחנה חדה משלי, אתה רוצה ממתקים? מה פתאום תוקע בי הזאטוט מבט מאשים, אני רק רוצה להיות גדול!